חלום פריחת הדובדבן
"נובוסטי נדילי" 11.10-17.10/2007 / סטלה גולוב
רמת השרון, רחוב הנצח (האם זה לא נפלא? - "אנחנו גרים ברחוב הנצח" ...)
הכל חשוך בחוץ. אורות רחוב. קרני אור חדות גולשות על חלונות נקיים להפליא. באולם היפה - תמונות (ציורים על משי במסגרות מרהיבות לא פחות מציורים עצמם), שטיח בצבע עלה סתיו. צלילי מוסיקה. קסילופון מפזר את צליליו הנוצצים. הפסנתר מתיז משי רך, כמו שמלה רחבה ברוח הסתיו. אקורדים הם כמו מדרגות של פיות ומספרי סיפורים. כמו ברבורים לבנים שצפים על מראת אגם. איזה דבר נפלא זה - קונצרט, איזה אור בהיר זה - מוזיקה. לבי התכווץ, הראש כאב - ואז הגיעה המוזיקה, ויכולתי להתחיל מעגל חדש בקלות. כפי הנראה, אין פה טריקים - ללא סרטים, ללא נוף ובלי אורות בנגליים, אבל אתה רואה תמונות נעות, כאילו משתמשים בפנס קסם.
הנה ספסל נדנדה שטס בעולם הירוק, הנה כרמן רוקדת בסלעים אסקטיים אפורים, שם הובילה עמה את חוסה המסכן, המטופש, מוכה האהבה.
המוזיקאית אירינה גרייבר נוגעת במקלות העץ בקסילופון - ומשיגה צליל. הוא קל ושקוף, כמו תבנית פתית שלג על זכוכית. כמו חלומי, כמו פרח ארגמן במרכז המדורה. חם וקריר בו זמנית. גם ילדותי וגם מתוחכם באופן מופרז.
התושבים הקשישים והמכובדים בבית זה מילאו את האולם. הם מקשיבים היטב. מישהו אמר לנו שסוג זה של אנשים - לכולם היו קריירות מדהימות בעבר - הם חסרי סבלנות ואימפולסיביים. ברגע זה אתה אפילו לא יודע אם זה נכון: הם צייתנים ואסירי תודה לאין שיעור, נדיבים בתשואותיהם.
אירינה מציגה מקלות שונים, מדגימה ברוגע אפשרויות צליל. זה כמו שהיא חותכת להם עלים מעץ הפיה שלה. והכלי שר, צייתני לידיה. מאזינים יושבים כמעט ללא תנועה; מוזר אפילו לראות את כל האנשים השונים האלה כל כך דוממים והמומים, עוקבים אחר אירינה על שולי הכנפיים המוזיקליות שלה. לאורך הסיפור שלה, לאורך דרכה. הברבור של סן-סאנס שוחה בעדינות ובגאווה בדומה לריקודי הבלרינות בנעלי הפוינט שלהם, ודמויות "נישואי פיגארו" הם הרפתקנים תמימים כמו בספר של בומרשה. קסילופון מראה את הגמישות והדמיון, התשוקה והתחכום המגוון שלו. הכלי הצעיר הזה טס בקלות ממאה למאה: הנושא העילאי מתוך "אורפיאוס" מאת כריסטוף וויליבלד גליק מלא בגדולה ובמיסטיקה מעולם אחר, "רומנטיקה" מתוך "סופת השלג" מוארת על ידי פנס פושקין המזוקק, הסוער והצעיר.
ובתווי נגינה של קבלבסקי, ליצנים מנערים את הכלי, רצים, מתפתלים - אבל לאורך הדרך הם מבשרים משהו חשוב מאוד למאזינים.
אירינה גרייבר לוקחת את המיקרופון ומספרת. מאוד בקצרה וברוגע. – "XYLO" - פירושו עץ, ו"PHONE" זה צליל. היוונים החכמים שילבו אותם, קשרו אותם יחד ומאז שמו של הכלי נזכר, התחבר אליו והפך מובן לכל העולם.
אירינה גרייבר - צופה, חלוצה, חוקרת הקסילופון. כיום היא האישה היחידה שמנגנת קסילופון סולו בישראל. מישהו מהקהל שואל אותה: "האם את מכירה את חן צימבליסטה?" (חן צימבליסטה הוא מוזיקאי מצטיין שמנגן על כלי הקשה. - ס. ג.) אירינה עונה: "כמובן". המאזין ממשיך: "הוא מוכשר מאוד. אבל את טובה יותר ... " ושוב, ושוב נשמע צליל מחמאות.
כל האולם מוחא כפיים. "בראבו!"
הקונצרט נגמר. השאלות נשפכות מכל עבר:
- איפה את מנגנת? בתזמורת? איפה את מלמדת? מי ידע שיש לנו כישרון כזה ?! העיתונים כבר כתבו עליך? האם היית מוזיקאית גם ברוסיה? או שזה מכאן, נרכש פה? איפה אוכל לראות הופעה כזו שוב?
אירינה מחייכת:
יש לנו עוד כמה תוכניות ... התקשרו אלי - נבוא.
קסילופון נכנס לנרתיק שחור. אנחנו שמים את התיקים שלנו בתא המטען. אירינה נכנסת מאחורי ההגה. המכונית צפה ברחוב כהה וריק - ברחוב הנצח. בית רב-שלבי ענק עם חלונות גדולים, כמו ספינה, טובע בגלימת כוכבים שחורה.
- אירינה, איך הכל התחיל - קונצרטים, הנסיעות שלך ברכב הזה, עם תווים, עם כלי?
- חייתי ולמדתי בטשקנט, סיימתי את הקונסרבטוריון בכיתת ההקשה. ואז עבדתי בתזמורת. לאחר מכן - מסיבות שונות ומגוונות - עברתי לירוסלבל. לא הייתה לי דירה וגם לא כסף לכלי טוב.
- ועכשיו - סלחי לי שקטעתי אותך - יש לך מספיק כסף?
זה מסובך. אבל עכשיו יש לי כלי כזה שלא יכולתי אפילו לחלום עליו קודם. המשפחה שלנו הגיעה לישראל בשנת 1996. עבדתי הרבה בעבודות שונות, למדתי, ואחרי שסיימתי את הקורס באוניברסיטת בר אילן קיבלתי את תעודת ההוראה. מאז אני מלמדת מוזיקה לילדים שמגיעים אלינו כחלק מהפרויקט למעונות יום.
- את מעצבת את ההופעות שלך באהבה ובאחריות המופלאים...
- כן, אני אסירת תודה לישראל על כך - לפני כן, בחיים אחרים, לא ניגנתי סולו, אבל זה היה החלום הכי גדול שלי. עכשיו יש לי קונצרטים משלי, קהל משלי. אנשים מדברים זה עם זה על הקונצרטים האלה, והם מזמינים אותי שוב ושוב.
אני נזכרת איך אירינה גילמה את "חלום פרחי הדובדבן" של קייקו אייבה היפני בהופעה. המהומה עברה בין ענפי העץ הריחניים, האור מצא את הפרח - נראה ששמענו פרחים שקופים ורכים מתפוררים. נשימת הגן נכנסה לאולם, והיופי הבלתי מוכר של הלחן המרוחק נסחף ולקח את כולנו בשבי.
חלומות של מוזיקאים - כמו הפרחים האלה. יפים – אך שבריריים. אין התחייבויות. מוזיקה היא כמו ענן, כמו קומץ שלג. כמו צבע דובדבן דוהה.
קסילופון שר את הצלילים האחרונים שלו – ונכנס לדממה. נשארנו עם חלום. חלום מפואר השייך לכולנו.